(134 עמודים, 59 ₪)
בעל
מכולת ניצול שואה שיוצא למסע באפריקה; שען שיוצא מאיפוס; מלכה שאהבת חייה מחבלת
במאבקה נגד הזיקנה; מהמר כפייתי שעוקץ את בני משפחתו; קשיש עיוור שמחליט יום אחד
להפסיק לחיות; גדעון השופט, בייברס הסולטאן הממלוכי וגם כמה חתולים – דמויות אלה
ורבות אחרות מאכלסות את קובץ הסיפורים המקורי והמגוון של מאיה דנק.
מאופיינים
בשפה עשירה המדלגת בין גבוה לנמוך, הסיפורים ב"זמן ביניים"
מחברים בין הביוגרפיה הפרטית של הכותבת לבין מטענה התרבותי. הליהטוט בין הפילוסופי
לבין היומיומי מניב סיפורים רבי דמיון ושכבות על טבע האדם והתרבות האנושית.
הקובץ
מזנק מהכאן והעכשיו אל ההיסטורי, האישי והקולקטיבי, וממריא עד לעל-זמני ולכלל
אנושי, ובכך משלב בין הריאליסטי לפנטסטי ליצירת קליידוסקופ עשיר של התבוננויות
ותובנות.
בספר
11 סיפורים והוא מחולק לשלושה שערים. שמו של כל שער מורכב ממיקום הסיפורים, הן
בציר הזמן והן בציר המקום.
השער שם וכאן | בין הזמנים
כולל
שלושה סיפורים, במרכזם ניצולי שואה הבוחנים באופנים שונים את הקשר בין מה שקרה להם
"שם" לבין חייהם "כאן".
השער כאן | זמן מחצית החיים
כולל
ארבעה סיפורים שיש בהם נוכחות אוטוביוגרפית חזקה. כולם מתרחשים בכאן ובעכשיו:
במשפחה, בכסף, בבגידה, בפחדים ובהתמודדות עם מותם של אהובים. כולם מוצגים מתוך
נקודת המבט של אישה בסוף שנות השלושים לחייה, ושלושה מהם כתובים בגוף ראשון.
השער שם | מחוץ לזמן
כולל
ארבעה סיפורים העוסקים, במידה כזו או אחרת, באגדי ובפנטסטי, ומטפלים בנושאים בעלי
אופי אוניברסלי: התאווה לכוח והיכולת להסוות אותה, ההזדקנות, הקשר בין גוף לנפש
והכמיהה האנושית לשליטה בגורל.
מאיה
דנק בעלת תואר שלישי בפסיכו-בלשנות, מרצה
במכללת לוינסקי ובסמינר הקיבוצים וחוקרת במכון מחקר פרטי.
ילידת
בת-ים 1976. מתגוררת בהרצליה. נשואה ואם לבת.
זהו
ספרה הראשון למבוגרים.
חוצלארץ
בכל יום, כשהלימודים הסתיימו,
הייתי אורזת את הספרים והמחברות, הופכת את הכיסא על השולחן ויוצאת מבית הספר
לכיוון ביתם של סבא יצחק וסבתא הניה. מדרכה ארוכה-ארוכה, שני מעברי חציה ודיונת
חול אחת הפרידו בין בית הספר הממלכתי על שם יגאל אלון לבין הבית. לאחר כיתות רגליים
אינסופי בים החול הטובעני הייתי נכנסת אל תוך החצר.
בימי החורף לא היה זה עניין של
מה בכך, שכן כל הוואדיות הנעלמים של שכונת רמת הנשיא היו צצים כפטריות אחר הגשם.
מים היו שוצפים באותם נחלים שבימים יבשים יותר אפשר היה לטעות ולחשוב אותם
לרחובות, סמטאות ומדרכות פשוטים. לאחר שהייתי עוברת בקפיצה את האמזונס הגועש
ונאלצת לנחות (תוך התזת מים אדירה כמו לווייתן בלב ים) בתוך ריו נגרו זה או אחר,
היו נגלים לי מרחביה האדירים של שלולית המים הגדולה. בתוכה, זקוף כמו תורן, שריד
אחרון לספינה טובעת, עמד סולם גדול וחלוד שהוביל אל תוך חשכת הלוע ומערות האף של
המגלשה של דונלד דאק.
כל אלה היו נעלמים בקיץ. אז
יכולתי לעבור בקלות יחסית את החפיר הרחב ולהשתחל דרך חומת שיחי ההיביסקוסיני
לכיוון מדרגות הכניסה של הבניין האפור, שאדניות של תחתונים, גרביים, שמלות
ומכנסיים בכל צבעי הקשת פרחו מדי יום על מרפסותיו. בכניסה לבניין, מייללים בעוז,
ניצבו חייליה הנאמנים ביותר של סבתא, שומרים עליה מכל פגע. כמשיגת גבול מיומנת
הייתי מלקטת מתוך ניירות הפרגמנט את שארית אחד הכריכים שהכינה לי אמי באותו שבוע,
מגלגלת ממנו פירורי שוחד קטנים ועסיסיים לכל העומדים על המשמר ושועטת במעלה
המדרגות.
כמו כל מצביא דגול, גם סבתא
הניה ידעה שהצבא צועד על קיבתו, ולכן מדי יום, כשניקתה וקצצה את בשר השניצלים
שנקנה מוקדם בבוקר אצל הקצב, הייתה צוברת מנה הגונה של מנחה בשרית על כפולת
העמודים של דפי עיתון האתמול של סבא. רגע לפני שהייתה טובלת את רצועות הבשר
השמנמנות בבלילת הקמח והביצה, הייתה עוטפת בקפידה את שארית הקיצוצים בתוך דף
העיתון, פותחת את החלון ומכניסה לפיה שתי אצבעות. הפה של סבתא הניה היה ככל הנראה
מזן משרוקיות הכלבים, כי מעולם לא הצלחתי לשמוע את קול השריקה שבקע ממנו. אבל החתולים
שמעו אותה ועוד איך, והיו ניצבים ממש מתחת לחלון המטבח, אוזניהם שלוחות לכיוון
הפתח והם מייללים כאחוזי טירוף. אז היה הטקס מתחיל, ופתית ראשון של נגיס עוף עסיסי
היה נופל ונח לו על הדשא.
הקרובים היו מתנפלים על השלל.
השאר, שהיו רחוקים יותר ממקום הנפילה, לא טרחו למוש ממקומם, שכן ידעו שגם להם תבוא
ברכה. ואכן, עד מהרה נחתו חתיכות בשר נוספות, מרפדות את קיבתם של חתולי הפחים
הרעבים. עשר דקות לאחר מכן עדיין היו שם, בטניהם מלאות, מלקקים בעונג אינסופי את
שפמותיהם. אחר היו מותחים במתיקות את איבריהם, מסרקים את פרוותם בלשונם המחוספסת,
ומתנמנמים בשמש. לשעה קלה היו חתולי פחי הזבל לפרות אלפיניות הרועות באחו, וסבתא –
להיידי בת ההרים.
פעמיים ביום
הייתה סבתא יוצאת מהבית. כל בוקר בשעה שבע וחצי הייתה פותחת את שערי הארמון
לסידורי היום. בשעה שבע עשרים וחמש הם עמדו, טופריהם מחודדים ומזומנים ללוותה במסע
– היישר במורד הרחוב, בדרך למעבר החצייה, אל עבר מחוזות הלחם, החלב-שלושה-אחוז
והגבינה הלבנה. הפמליה יצאה – חתול ג'ינג'י מרוט זנב וקצוץ אוזן צועד בראש, אחריו
סבתא עטופה באפודה הירוקה הנצחית, ומסביבה כעשרים מחתולי השכונה המובחרים.
הם ליוו אותה
עד למעבר החצייה, ליד הספסל, ושם נפרדו. סבתא הייתה חוצה לאט ובנחישות, פס לבן אחר
פס לבן, ועוברת אל הממלכה המעתירה של שכונת רמת יוסף, השופעת מכולות, אטליזים
נוטפי קבנוס ושאר משמני האדמה.
לפנות ערב,
כשחום היום היה שוכך קמעה, הייתה סבתא יוצאת שוב ומתיישבת על הספסל. השמיים
הסגלגלים היו עוטפים את עשן המכוניות הצופרות את דרכן חזרה הביתה, ומברכים את
היונים האפורות המסתדרות על קירות הבניין. החתול הג'ינג'י היה מחכך את ראשו
ברגליה. השחור-לבן היה נח לידן על צדו, כפותיו מתוחות עד הקצה, נוגעות בבד השמלה,
והוא משחרר אנחה חתולית שבסופה גרגור סמיך. כשהיה מחשיך הייתה קמה וצועדת חזרה
הביתה.
סבא יצחק לא
אהב חתולים. סבתא תמיד טענה שלחתולים, בניגוד לבני אדם, יש חוש ריח מפותח, והם
תמיד יודעים מי אוהב אותם ומי לא. גם אם מישהו לא אוהב אותם, הם יודעים להבחין בין
סתם מחסור לא מחייב באהבה, לבין קיומה של אי-אהבה יוקדת. לפי סבתא (כמו גם לפי
החתולים), זה היה מקרה פשוט ולא חמור של אפליניה, חוסר יכולת לאהבה. אמנם סבא נצפה
מספר פעמים כשהוא משליך אל הדשא שאריות עור ושומן מהחלון, אבל גם החתולים ידעו
שהדבר נעשה בשליחותה של סבתא החולה, ולכן חטפו את הנדבה ורצו אתה הישר לשיחים.
לי לא היו
שום בעיות, או לפחות לא כאלה שרופאים ואחיות של קופת חולים מכירים. אבל כאשר הייתי
דופקת על הדלת, הייתה סבתא פותחת אותה וסוקרת אותי בסבר פנים חמור השמור לחולים
חסרי מרפא: "כבר מאוחר. את כל כך חיוורת. איך היה האוכל שם אתמול?"
'שם',
כידוע, יכול היה להתייחס תיאורטית לכל מקום שאיננו 'כאן', אלא שבמקרה של סבתא
הניה, 'שם' התייחס למקום אחד ויחיד – הבית שלהם, סבא וסבתא האחרים, שגרו
ברחוב הסמוך, מרחק חמש דקות של הליכה נינוחה, מעבר להררי החושך. הם היו יריבים
מרים ושקולים, צופני קרפלך, פירושקי ומיני עוגות עתירות שלבים שסבתא הניה למדה עם
השנים להעריך בעל כורחה.
"טוב,"
הייתי עונה בחוש הדיפלומטי המפותח במקומותינו בגיל צעיר כל כך.
"אוחחח..."
נשמעה האנחה המוכרת שהצליחה להבליע בתוכה את תולדות היהודים ממאורעות תתנ"ו
בתוספת ניחוח אוניברסלי עכשווי של ילדיה הרעבים של אפריקה.
סבא יצחק
היה מפציע בסלון, עיתון המפלגה בכיסו, והוא מוכן לתזוזה.
"הולכים?"
הוא היה שואל – אותה יותר מאשר אותי.
"כן,"
הייתי עונה בכל זאת.
"אל
תשכחו לחזור בזמן לארוחת צהריים!"
"טוב!"
יצאנו.
סבא יצחק
האמין באוויר צלול. סבתא הניה – פחות. כל אימת שסבא היה קם ופותח חלון לרווחה,
הייתה סבתא רואה בעיני רוחה כיצד כל גרגרי החול של מדבר סהרה מאיימים לפלוש לה
לסלון. רגע לפני שדיונת חול תתמקם על השטיח הפרסי, הייתה סבתא ממהרת לסגור את
החלון.
"אבל
הניה, אין אוויר!" הוא היה קובל.
"מה
פתאום אין אוויר," הייתה מודיעה בביטול, "זה ממש-רוח-פרצים פה,"
ומוסיפה: "עוד מעט והוואזה הולכת!"
על זה לא
היה לו מה להגיד. זו הייתה ואזה מקריסטל אמיתי מבוהמיה, שעלתה יחד עם המשפחה לארץ.
את יתר הקריסטלים שבר איש הגבולות הפולני בקת רובה. הוא לא ייתן שרוח-פרצים
לבנטינית תצליח במקום בו כשלו עושי דברו של גומולקה.
את האוויר
הצלול נאלץ, לכן, לפגוש בחוץ.
"לאן
את רוצה ללכת היום?"
"לסין!"
"איפה
בסין?"
"פקין!"
בימים ההם עוד לא ידעתי (ואפילו סבא לא) שבמו פי אני מאיימת על ההגמוניה של
המנדרינית התקנית אשר נקבעה על ידי המשטר הקומוניסטי בבירה הצפונית. למעשה, לא
ידעתי בכלל שבסין לא מדברים סינית, אבל ידעתי גם ידעתי שבסין יש משטר קומוניסטי.
יצאנו לדרך. בגבול גזרת החתולים פנינו
ימינה, מהלך חמש דקות אל ערימת הגרוטאות החלודות שהפרידה בין בת ים מזה וחולון
מזה. ליד ערימות המתכת עוד גחנו כפופים שרידיו של שלט פח חלוד לא פחות שפסק כי
"זריקת אשפה אסורה בהחלט. העבריין צפוי לקנס כבד!"
עשר
דקות מאוחר יותר הגענו אל מחוז חפצנו – הגינה. גינות רבות היו פזורות במרחבי
ילדותי, וסבא הכיר את כולן, בין אם היו אלה רק פיסות דשא זערוריות בין קרחות
אספלט, או גינות של ממש עם שדרות עצים, ספסלים זרועים ופה ושם גם נדנדות ומגלשות.
גנים לא היו שם, שכן מילה זו הייתה שמורה רק למונומנטים מופלאים של ממש, דוגמת
הגנים הגדולים של בבל או גני ורסאי. כל השאר היו רק גינות.
אבל
זו לא הייתה סתם גינה, אלא הגינה בה"א הידיעה – גדולה ורחבה, עם עצים, שיחים
ופרחים, ומהם השתרגו מיני שבילים מרופדים חצץ שנבטו, מפעם לפעם, לספסלים צבועים
אדום, ובטבורה של הגינה – גבעה קטנה של דשא להתגלגל בו.
נעמדנו
על ראש הגבעה, סוקרים את המרחבים, תרים את סין. סבא הצביע על אחד השבילים.
"שם, את רואה?"
"איפה?"
"הנה סין והנה פקין!"
"אהה..."
"ואיך אני יודע שזאת
סין?" הקשה סבא יצחק.
חיפשתי סימנים. השביל התפתל לצד
גדר הדסים חיה.
"בגלל החומה הסינית!"
צהלתי.
"בדיוק!" סבא המהם
לעצמו. הוא היה מרוצה. "הנה, אנחנו הולכים עכשיו לבקר בחלק של פקין שנקרא 'העיר
האסורה'."
"זה שקוראים לה 'העיר
האסורה', זה אומר שאסור לטייל שם?" שאלתי בדאגה מסוימת.
"זה קצת כמו השלט שאסור
לזרוק אשפה," הוא אמר, "היום כנראה כבר מותר".
על החומה
המפורסמת עצמה לא יכולנו ממש לטייל, כי סבא היה כבד מדי, אבל הלכנו למרגלותיה. לא
רחוק משם הייתה העיר האסורה. סבא סיפר שבעיר האסורה חיו בני משפחתו של הקיסר עוד
מימי שושלת מינג, ולאף אחד אחר לא הותר להיכנס פנימה, במיוחד לא לערוגת הוורדים
במרכז. היו שם שלושה שיחים ושלט עם ציור של רגל באוויר, עליה היה מרוח איקס אדום.
"את לא רואה את השלט? אי
אפשר להיכנס הנה!" הודיע.
"אבל למה?"
"כי זה ארמון הטוהר
השמימי," הסביר, "ורק לקיסרים מותר להיות פה. אפילו לקיסריות
אסור."
"ואתה קיסר?" שאלתי.
"ברור!"
"ומי הקיסרית?" שאלתי
בתקווה גדולה, "אני?"
"עדיין לא. ברור
שסבתא!"
"והחתולים הם המשרתים
שלה?" המשכתי.
"החתולים הם המשרתים
שלה," הסכים סבא.
יצאנו
מן העיר האסורה מתחת לענף היביסקוסיני שונה מזה שנכנסנו תחתיו. צעדנו אל תוך רחבה
עגולה וגדולה של חצץ ועליה ילדים רוכבים על אופניים. החלטתי להקשות עליו.
"אז למה היא זאת שנותנת
להם אוכל, ולא הם אלה שנותנים לה?"
"כי לנו יש כל כך הרבה
ולהם, יצורים מסכנים, אין כלום. אז מה יותר הגיוני: שהם יתנו לה דברים, או שאנחנו
ניתן להם?"
כשעלינו למעלה, הודיעה לנו סבתא ששוב איחרנו ושתורו של סבא לשטוף
את הכלים.
***
שעת
אחר צהריים מאוחרת. אני מחנה את הרכב השכור במגרש החניה שליד שורת בנייני השיכון
ומדוממת את המנוע. שיחי ההיביסקוס עם הפרחים האדמדמים מכתרים את מגרש החול הגדול,
שחבורת ילדים משתוללת בו. המגלשה הגדולה עדיין כאן, אך פגעי מזג האוויר חרטו את
רישומם בתווי פניו של דונלד דאק. מישהו מהעירייה טרח והתקין שתי נדנדות חדשות
במקום אלה שנשברו לפני שנים. שתי אמהות עם עגלות תינוק יושבות על הספסל הקרוב. אחת
מהן רוכנת אל העגלה. השנייה עוקבת אחר אחד משלושת הילדים שעל המגלשה.
מחלונות
הבית שבו גרו שנים כה רבות תלויים עכשיו חיים אחרים. בגדי תינוקות ורודים
ופרחוניים ולידם טרנינג כחול וקטן, חרוש כביסות. אני יוצאת מן המכונית והולכת
בשביל הצר אל הבית. שלושה ילדים משחקים כדורגל על מרצפות האבן שליד האינטרקום.
כשאני קרבה הם עוצרים ובוהים בי.
"את מי את צריכה?" שואל
אותי אחד מהם, ילד שמנמן ומנומש עם מכנסיים קצרים.
"לא מישהו מיוחד. סתם
מסתובבת..." אני מגמגמת, ופונה במהירות לכיוון המכונית. חצי מהשמות על
האינטרקום כתובים ברוסית, ואת השאר אני לא מזהה.
אני נכנסת אל האוטו ומתניעה. מה
חשבתי לעצמי?
כשאני מגיעה אל פינת הרחובות
אני פונה ימינה, שם גרו סבא וסבתא האחרים לפני שעברו אל בית האבות ברעננה. יש
דברים שאינם משתנים: בקצה הרחוב ניצבת אותה ערימת גרוטאות חומה-אדמדמה של ילדותי,
עדיין חוסמת את הגישה אל חולון. אפילו מהאוטו אפשר לראות את השלט, חום ומתפורר,
אבל עדיין אוסר ומצווה, כמו פעם. אולי אצליח למצוא את הגינה.
אני חוזרת לרחוב הראשי.
הרמזורים והפניות מובילים אותי דרך שכונה חדשה שבנייניה התמירים מרוצפים באריחים
שנראים כלקוחים מקירות של חדרי אמבטיה, ועד הבניינים החומים והנמוכים. הם נראים כה
מוכרים, הרחובות הללו. כולם רחובות ילדותי, אך אינני מזהה אף לא אחד מהם.
"בואי אליי!" הם קוראים לי, כורכים את בתיהם הארוכים והנמוכים סביבי
ומרקידים אותי במעגלים ארוכים ומלטפים. "נסי אותי!" הם מתגרים בי,
"אני הוא האחד. אצלי תמצאי את גינת חלומותייך!"
איפה היא?
"אולי תוכלי לעזור
לי," אני מנסה את מזלי עם אישה מבוגרת היושבת על ספסל בתחנת אוטובוס.
"את יודעת בבקשה להגיד לי איפה אפשר למצוא כאן גינה גדולה יחסית עם הרבה
עצים? אני מחפשת גינה שהייתי משחקת בה הרבה כשהייתי קטנה."
היא מסתכלת לעברי ומחייכת חיוך
מלא אמפתיה.
"גינה? יש הרבה, אבל אף
אחת מהן לא גדולה. יש משהו מיוחד בגינה שאת זוכרת?"
בטח שאני זוכרת. אני זוכרת שהיה
בה את סין, את ארמונות הלואר, את דרך האינקה ואת הקילימנג'רו. כל העולם כולו היה
בגינה הזו, אבל שום דבר שאפשר להגיד לה.
הערב מתחיל לרדת, ופנסי הרחובות
נדלקים. אין ברירה – צריך לחזור. אלא שבמקום לעלות על הכביש המהיר בדרך לתל אביב,
אני מוצאת את עצמי עוברת שוב ברחוב הראשי שמוביל לרחוב ההוא, הרחוב שלהם. השמיים
הצבועים סגול עוטפים את עשן המכוניות הצופרות של כל אותם אנשים שסיימו את עמל יומם
ונוסעים הביתה. לקראת הצטלבות הרחובות אני מעיפה מבט הצידה. הספסל של סבתא עדיין
שם. שני חתולים רובצים עליו – האחד ג'ינג'י והשני מנומר בשחור ולבן. כשאני חולפת
לידם הם מישירים אליי מבט. נדמה לי שהם מייללים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.