בכנס המתקיים באוניברסיטת אריאל תתייחס פרופ' ניצה דוידוביץ' לנושא:
אהבת מולדת בשירי יוצרים ומשוררים:
מנתן אלתרמן שביטא אופטימיות ועד אביב גפן בשיר אהבה פטריוטי
בכנס "הקיום היהודי המודרני בעולם של איומים ומלחמות"
ב - 27-30/11/2016 בבניין 53.4.55 אוני' אריאל
שירי ארץ-ישראל הם התרבות הספרותית והמוסיקלית של ישראל, תרבות שהחלה להיווצר עם תחילת העלייה לארץ בסוף המאה התשע-עשרה. שירים אלה הם שירי העם החי בישראל ותוכניהם עוסקים בביטחון, בנוף הארץ, בחוויות קולקטיביות או בחוויות אישיות-אוניברסליות באופיין, ובכך הם משקפים את ההיסטוריה של העם, את רגשותיו והווי חייו.
אחד הנושאים החשובים אשר מוצאים את ביטוים בשירים הוא היחס למולדת. השירים שחוברו בתקופת העליות הראשונות ביטאו אידיאליזציה של הארץ, דיברו בשבח יופייה, שידרו אופטימיות באשר לעתידה, הביעו אהבה למולדת ורצון עז לנתינה ולהקרבה ללא פשרות. המורל הגבוה, תחושת הכוח ונחישות הרוח מוצאים ביטוים גם באופייה של המוסיקה. השירים הם בעלי מקצב של מרש או מקצב ריקודי – הורה. דוגמה טובה ביותר לשירים אלה הוא שירו של המשורר נתן אלתרמן "שיר למולדת", ובו כותב אלתרמן בין השאר:
"בהרים כבר השמש מלהטת אם קשה היא הדרך ובוגדת
ובעמק עוד נוצץ הטל, אם גם לא אחד ייפול חלל
אנו אוהבים אותך מולדת עד עולם נאהב אותך מולדת
בשמחה, בשיר ובעמל אנו לך בקרב ובעמל"
מאין נבעו האופטימיות והכוח בשירו של אלתרמן? מטרה משותפת וסולידריות יוצרות בחברה תחושה של כוח וחוסן נפשי הגורמים למורל גבוה. שירים אלה של תקופת המדינה שבדרך וגם שירי שנות החמישים משקפים מורל גבוה, אופטימיות, בטחון ותחושת כוח. אלו נבעו מאוריינטציה ציונית אידיאולוגית ברורה ומערכים ברורים שהביאו לתחושה עזה של מטרה מוגדרת ותחושה של סולידריות.
במהלך השנים השתנה היחס למולדת והשירים החלו לבטא ראייה ריאליסטית ואף פסימית של קשיי החיים בארץ. וכך בשנת 1981 כותב אהוד מנור שיר אהבה לארץ. הוא יודע ש"אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת", ומתוך אהבה ומשוכנעות שזו ארצו הוא זועק ובוכה על השינוי שחל בה: "לא אשתוק כי ארצי שנתה את פניה...לא אותר לה, אזכיר לה ואשיר כאן באוזניה, עד שתפקח את עיניה..."
שיר זה הוא במידה מסוימת הגרסה המקדימה לשירו של אביב גפן "עורי עור". מחד גיסא זהו שיר מחאה על מה שקורה בארץ אך מאידך זהו שיר אהבה פטריוטי, עדיין שיר אהבה. מנור ישיר ויזכיר לה עד שתתעורר , אביב גפן, 20 שנה מאוחר יותר, יקרא לה במפגיע "התעוררי"!
בתקופה זו, כבר לא נכתבים יותר שירי אהבת מולדת תמימים אופטימיים ופשוטים בנוסח שירו של אלתרמן. לעומת זאת נכתבים שירי אהבה למולדת בסגנון של זמננו, צועקים וכואבים על מה שקורה. אלו שירים של ייאוש, של חוסר אונים, חוסר עשייה וחוסר כוח, של התחושה ש"המדינה נעלמת".
היחס למולדת קיבל תפנית דרמטית בשירו של אביב גפן "עורי עור" שבו המחבר מבקש מהמולדת לתת לו אהבה וכוח לאהוב אותה. שינויים אלה ביחס למולדת משקפים את השינויים שחלו בחברה הישראלית. וכך כותב גפן: "עורי עור! עורי עור! מולדת אהובה. פעם בחיים אנו חיים, תתני קצת אהבה!"
ובהמשך הוא כותב: "ותני לי את הכוח לאהוב אותך, מין פינה קטנה לשמוח - איך לפעמים קשה לסלוח לך".
שיר זה אינו יחיד בתקופה זו וחוברים לו שירים רבים. הסוציולוג ד"ר מוטי רגב רואה את השיר של גפן כשיר ציוני אשר "יש לו ערגה לאחדות מאד לאומית וקולקטיביסטית לפי מיטב המסורת הציונית. הוא לא מרוצה מהמצב כרגע ומייחל למשהו שמעטים יתנגדו לו בחברה היהודית בא"י".
זו ערגה לסולידריות לאומית, אשר קשורה במטרות משותפות, בערכים משותפים ובעשייה. כיום, אם באמת רוצים אנו להגיע לסולידריות לאומית ולמורל גבוה יותר יש צורך שהמסר של עייפות, מורל ירוד וחוסר אונים שמשדרים שירי המולדת בעת הנוכחית ייקלט, שכולנו נתעורר ונעשה בדק בית ערכי יסודי כדי שיהיה כוח לשנות את הטעון וניתן לשינוי, כדי שנוכל להמשיך ולחיות במולדת ולבנות אותה, כדי שתהיה לנו מולדת שנוכל לכתוב לה שירים של אהבה ואופטימיות.
כנס "הקיום היהודי המודרני בעולם של איומים ומלחמות" יתקיים ב - 27-30/11/2016 בבניין 53.4.55 אוני' אריאל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.